אני חושבת שלכולנו זה זורם בדם.

בניגוד לסוגי מוזיקה אחרים, שגם אותם אני אוהבת, הטראנס הוא משהו אחר. הרבה יותר עמוק, הרבה יותר משותף. ביטים שחודרים אל הלב, והופכים להיות חלק ממחזור הדם בגוף.

לא הרבה מרשים לעצמם באמת להינות. זה נובע מכל מיני מוסכמות חברתיות, מכל מיני תוויות שמודבקות לז׳אנר הזה ומהרבה הרבה מאוד פחדים של אנשים.

אבל מוזיקה היא מקלט. עם המוזיקה הנכונה אתה יכול לעשות הכול. מוזיקה יכולה לגרום לך כאב, יכולה להציף אותך באושר, עלולה להתיר ממך כבלים ולשחרר אותך לחופשי, יכולה לגרום לך לאבד שליטה.

רק לא מזמן נחשפתי באמת למוזיקה האלקטרונית. בסיטואציה לגמרי ספונטנית ודווקא במועדון, ולא במסיבת שטח חלומית שרק מעצימה את החוויה.

אבל עצם הגילוי, עצם ההבנה – גרמה להכול להיות כל כך משמעותי עבורי. הצליל שעשה האסימון בנפילתו, היה חזק ומהדהד – ״איפה, לעזאזל, הייתי עד היום?!״

אסביר את דבריי. 

אני אוהבת מוזיקה מאז שאני זוכרת את עצמי. יש צילומי וידאו שמתעדים אותי בתור ילדה רוקדת כמו אינדיאנית בסלון לקצב שירי הפופ והרוק של שנות ה-90.

את אהבתי למוזיקה נאלצתי לבטא רק עם עצמי ועם המשפחה, בבית, בסלון, באירועים משפחתיים.

לאט לאט כשהתבגרתי, הבנתי שגם המועדונים הם לא בשבילי. 

למה?

אני הגעתי בשביל לרקוד, אבל הרבה אחרים הגיעו בשביל לגעת לי בתחת. לי, או לכל אחת אחרת המזדמנת לאזורם.

הרגשתי לא נוח, הרגשתי נבחנת, הרגשתי שאני צריכה להתאים את עצמי למעין שבלונה נורא פרובוקטיבית,  מגוכחת ומשעממת. הרגשתי שאני מחויבת לאיזשהו צו אופנה.

וכך, במשך שנים הדרתי את עצמי ממסיבות המועדונים שחבריי היו הולכים אליהן, ונמנעת מבילויים בסגנון כיוון שלא באמת נהנתי בהם.

אז מה קרה? 

איך גיליתי את היופי של הטראנס? 

מה גרם לי להתאהב? 

מה גרם לי להתמכר?

ערב אחד, במהלך שירותי הצבאי, חבר טוב שהיה יחד איתי בבסיס התקשר אליי.

״בואי נצא לאיזה מסיבה!״ הוא אומר לי בהתלהבות, ואני פסלתי את דבריו בריקבון אופייני: ״עזוב, אתה יודע שזה לא באמת כיף…״ הבחור התעקש ״אני חושב שאת תאהבי את זה….״ אני מודה לו על עקשנותו עד היום.

התלבשתי לפי אותו קוד מוכר. שמלה קצרצרה וצבעונית, נעלי עקב, איפור דרמטי.

כשהגענו לרחבה הייתי בהלם. אמיתי.

אחרי שהאזניים שלי נרגעו קצת מהרעש הלא מוכר, התחלתי לנסות להבין מה אני רואה.

״הם רוקדים כמו קופים!״ הייתה המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש.

ראיתי את הבחורה הבלונדינית בפינה הרחוקה מנערת את הראש כאילו אין מחר. בחור אחר עמד במרכז, בין כל האנשים, בעיניים עצומות, ועל אף שלא זז בפראיות כמו השאר- נדמה שהוא חווה את הצלילים ברמה אחרת. כל שאר האנשים העיפו את ידיהם ורגליהם לכל עבר, רקעו בריצפה, ניערו את הישבן, סלסלו את הידיים, הקפיצו את האצבעות!

בהתחלה הגוף שלי היה קפוא. הרגשתי נורא מובכת. אחרי הכול, זה לא סגנון הריקוד הכי אסתטי ומחמיא שיצא לי לראות, ובכלל – איך זזים את זה?

הכרחתי את עצמי ללמוד, האנשים סביבי היו כל כך מאושרים, שגם אני רציתי להסב לעצמי קצת אושר. 

התחלתי לחקות את התנועות שלהם. לנסות לפצח את הכורואוגרפיה הזו – הרי בשחורה יורדים נמוך, סלסה זה תנועות מהירות וחושניות, רגאיי עם הכתפיים והברכיים המכופפות – אז איך לעזאזל רוקדים טראנס?!

 ואז…

בום!

בום אחד גדול ומעורר!

גיליתי מחדש את מה שידעתי טוב מאוד בתור ילדה – כשרוקדים – מקשיבים *אך ורק* למוזיקה.

לא לדי.ג׳יי. לא לחברים, לא למוסכמות, לא לקליפים בטלוויזיה – אך ורק לביט, לניואנסים הקטנים שמציירים לך פיות זוהרות בעיניים, וכמובן, לעליה.

פתאום משהו השתחרר בי.

כמו פקק של בקבוק שמפניה שסוף סוף מצליח להיחלץ מתוך ההיקף הצר של פיית הזכוכית, פרץ ממני אושר אמיתי.

הרשתי לעצמי לעוף. 

אחרי שאספתי כמה תנועות בסיסיות מאחרים, הבנתי שעכשיו אני הכואורוגרפית של עצמי, ובעצם? 

אין חוקים. 

חזרתי להיות ילדה, כזו שלא איכפת לה מכלום.

ככה גיליתי את הטראנס. בתוך ליין אלקטרוני באמצ״שׁ במועדון קטן בלב העיר, הבנתי שמה שממכר בטראנס זה החופש.

זה המקום שלך להשתחרר מכל הכבלים שנכרככים סביב הצוואר והידיים, אלה שסוגרים לך את העיניים ומקשים עליך את הנשימה.

הטראנס קורע אותם ממך הלאה, הוא נותן לך מצע נקי ושקט לצייר לך טיול לכל מחוז נפשי שתרצה. אתה יכול לצחוק ממנו, אתה יכול לבכות ממנו, אתה יכול לפחד ממנו, אתה יכול להשתאות ממנו. וכמובן, יכולים ליפול לך הרבה הרבה אסימונים כשאתה בתוכו.

מאז, הגעתי לשיאים חדשים.

לא מעט פעמים שזלגה מעיניי דמעה של אושר, ולו רק בגלל שהביט נפל בצורה מושלמת שהרטיטה כל נים בגופי.

בטראקים הטובים, אלו שנחרטים בזיכרון, יש את הצלילים הקטנים האלה, השובבים האלה, הממכרים האלה, שהגוף שלך מגיב אליהם בצורה כמעט רפלקסטיבית והם תמיד מצטיירים לי בדמיון כמו נצנוצים קטנים של אושר שאני מצליחה לאסוף לעצמי כל פעם שאני רוקדת אותם.

כשרוקדים טראנס חוזרים להיות ילדים. וכולם אוהבים להיות ילדים. אפילו אלה שאומרים שלא.