סיקור אירוע – פסטיבל אוזורה 2015 חלק שני – מוסיקה מסביב לשעון
מאת: Livyatan
לאלו ששרדו את החלק הראשון של פסטיבל אוזורה 2015 קבלו ח״פ (חיזוק פסיכדלי), התכוונתי בעיקר לסקר מוזיקאלית את הפסטיבל אבל קשה היה לי לכתוב על כך במנותק מהיבטים אחרים הקשורים באווירת הפסטיבל ובמאפייני ההפקה שלו. ממליץ לקרוא את החלק הראשון לפני השני בכדי להיכנס לאווירה אבל למי שרוצה לשמוע תכלס נטו מוזיקה זה הפוסט בשבילכם.
פסטיבל אוזורה – הגברה וצליל – Sound Systems
לטעמי מערכת ההגברה ברחבה הראשית סבלה מבעיית חוסר פרפורציות בתדרים ודגש קיצוני מדי של התדרים הנמוכים. הבעיה הזו גרמה לכך שהבסים השתלטו על המוזיקה. כולנו אוהבים בסים שמנים אבל מסף מסוים הם אונסים את כל התדרים האחרים ולא נותנים ביטוי לרבדים חשובים נוספים בתוך המוזיקה. גם בטראנס, הבס לא תמיד חייב להיות בחזית. אני בטוח שזה לא עניין הרבה אנשים, רובם בכל זאת רקדו ונהנו כולל עבדכם הנאמן, אבל לאוזן מקצועית זה צורם ואני יכול להגיד בבטחה שאם האיזון היה מדויק זה היה מעיף את האירוע גבוה יותר באוויר. אני לא יודע ממה זה נבע – יכול להיות שזה הטעם של הסאוונדמן, יתכן שהמוניטורים על הבמה נתנו לדי ג׳יים תמונת סאוונד שיקרית ואלו הגבירו את הבאסים מהמיקסר, אולי זה קשור לסוג מערכת הסאוונד ולאופן ההצבה שלה. בכל מקרה התוצאה הייתה מפתיעה לרעה, במיוחד על רקע העובדה שבכל ההיבטים האחרים הקשורים להפקת הפסטיבל היו מוקפדים עד לרמת הבורג.
הסגנונות המוזיקאלים בפסטיבל אוזורה 2015
Full-on
פסטיבל אוזורה הוא באופן כללי פסטיבל פסיי-טראנס כאשר התת ג׳אנר פול-און מקבל בו במה מרכזית. במרבית ימי השבוע במהלך היום ניגנו פול-און אמנים כמו – Psysex, Sonic species, Astrix, Koxbox, Eat static – לא מעט מהם די ג׳יים כחול-לבן. לטעמי ״הסגנון סובל מסטגנציה מתמשכת וממחזר את עצמו לדעת בקלישאות ספיראליות.״ הקרשאנדויים (עליות) המלודרמטיים האינסופיים נחמדים בהתחלה אך מעייפים מהר ונמאסים בסוף לחלוטין. במשך כמעט עשור שהסגנון היווה מנוף צמיחה אדיר לטראנס שהתבסס בעיקר על שיפורים טכנולוגים בסאונד ובזמינות גבוהה לסינטסייזרים, סאמפלרים ומעבדי צליל וירטואליים ואנלוגיים מגוונים. מבחינה טכנולוגית עושה רושם שהגענו לקצה. יכולות המחשוב הפכו מפלצתיות, אין כיום מוזיקה אלקטרונית שאי אפשר ליצור בסטודיו ביתי פשוט. כלים מתוחכמים נגישים למפיקים מכל קצוות הז׳אנרים האלקטרוניים. מירוץ החימוש הטכנולוגי, שהטראנס במשך תקופות ארוכות סוג של הוביל בו, מגיע לקיצו. העושר הטכנולוגי הזה גם מוליד בעיה חדשה והיא הצפה בכלים מוזיקאליים עד לרמה שאפשר לטבוע בהם או פשוט ללכת לאיבוד. מעתה בכל תחומי המוזיקה האלקטרונית החדשנות תגיע ממקום אחר – משינוי קונספציה. במקום שינוי צורה לינארי נתחיל לראות תזוזה ורטיקאלית או אפילו חזרה לאחור, כלומר במקום לחפש צליל משוכלל יותר נחפש פשוט צליל שיהיה שונה או דווקא פשוט יותר (להלן 8 ביט). השראה תמיד ניתן למצוא במקורות. לדעתי יש עוד הרבה איפה להתקדם ולחדש מבחינת מבנים, מרקמים ומקצבים מוזיקאליים (כמה קטעים של טראנס שמעתם בשבע שמיניות, איפה הסווינג, על מבנה שיר פופ ורוק שמעתם, מה עם מאכמים ערביים והודים, איפה הכלים האקוסטיים?). כמה פעמים כבר אפשר לעבור למקצב טריולות אחרי הדרופ. מה שבטוח הוא שהזמן יתן אותותיו ודי במהרה נדע לאן המגמה נושבת.
Progressive
- Perfect Ace
אז כמו שאמרתי, לא ממש נפלתי מהלונג מהפול-און. יאמר לזכות מפיקי האוזורה שהם השתפרו ברמת התוכניה המוזיקאלית מהפעם הקודמת של 2013 ונתנו יותר ביטוי בבמה המרכזית לתת הז׳אנר פרוגרסיב וביטוי נרחב למינימל, טק וטכנו ברחבת המשנה ״פומפי״. גיבורי הפרוגרסיב באוזורה 2015 היו: Ace ventura & Perfect Stranger, Ticon, Son kite, Emok, Critical choice. יומיים מתוך שבעה נתנו בשעות השיא (בצהריים) לפרוגרסיב (לא מספיק לטעמי). Ticon ו- Son kite, אמנים מעולים ומפיקים בחסד היו קצת חסרי צבע ולא הצליחו לשחזר את הקסם שלהם מההופעות הקודמות. Ticon באו קצת בלי חשק ונתנו סט קצר. אולי זה קשור לבעיית הסאוונד שציינתי מוקדם יותר אבל הצבעוניות המנצנצת והמבריקה של המוזיקה שלהם פשוט לא באה לידי ביטוי.
החבר׳ה שלנו איס ונטורה ופרפקט סטריינג׳ר (perfect Ace) עלו ביחד ונתנו בראש בהתלהבות שעתיים ומשהו ארוכות בלי לגלות כל סימני עייפות. אם היו נותנים להם עוד זמן הם היו נשארים על הבמה בכדי להשלים סיבוב נוסף של עיסוי רקמות עמוק לעוד כמה דלוקים על הרחבה. זו בדיוק הגישה שאתה מצפה שתהיה לפרפורמרים בכלל ומדי ג׳י טראנס בפרט (ביום האפס לפסטיבל גואה גיל נתן ברחבת הצ׳יל-אווט סט של 24 שעות ברצף – זה מוסר עבודה!). הצמד שלנו הצליח לשמור על אנרגיות גבוהות בקהל ולא הגזימו במינונים של כל המרכיבים הנכונים – מצד אחד צליל פרוגרסיבי מתקדם ומלטף עם שכבות של שטיחים וסטבים מפנקים עמוסי ריברב ודיליי, מצד שני ביטים יותר מהירים וגרוביים, מצד שלישי לא הייתה חסרה שם פסיכדליה ותדירות הקרשאנדויים היתה בטעם טוב. בכנות, ״פרפקט-אייס נתנו את הסט הטוב ביותר ברחבה המרכזית״ למרות שהסאונד כמו שאמרתי לכם היה כבד על הבס שלא באשמתם. גילוי נאות, לא ביליתי הרבה בשעות הלילה, יתכן שהיו שם סטים לא פחות טובים.
Dark & Hi-fi
העדפתי לבלות בעיקר בשעות היום כי פשוט פחות אהבתי את המוזיקה שבחרו המפיקים לשבץ במהלך הלילה – דארק והיי-פיי. הסגנונות האלו דווקא מאוד פופולריים כשהדארק לדעתי לא נופל מהפול-און בפופולריות אם לא עולה עליו. הדארק מאופיין לרוב בארפג׳ייטורים שמנגנים תפקידים קלאסיים של גואה-טראנס (פילטר נפתח ונסגר המאפיין מאוד את הצליל שמוגדר אסיד) והוא נע במהירויות של 140-148bpm. האווירה של הז׳אנר היא, איך לא, אפלה. ברקע ישנם ערמות של צלילים ורחשים הזויים והבס ינגן לרוב תו אחד בווריאציית שש-עשריות כל שהיא. בנוסף, המלחינים בכוונה משתמשים בצלילים דיסוננטיים (לא בסולם) בנסיון ליצור ממד פסיכדלי נוסף. העניין הוא, שכמו בכל תחומי האומנות, המידה היא ערך מכריע. כשאתה משתמש בשטיקים האלו מעל למידת הטעם הטוב זה נשמע מוגזם ולא אמין במקרה הטוב וממש ילדותי במקרה הרע.
פסיכדליה היא מושג חמקמק, נסו לשאול את עצמכם, מה עונה להגדרה פסיכדלי. פסיכדליה כמו היופי, היא בעיניי המתבונן – בעיניי ״פסיכדליה חייבת להיות הרבה יותר מצליל לא מכוון״ היא צריכה לבטא פרדוקס, אבסורד ואירוניה. עליה להיות בלתי צפויה והיא יכולה להיות מאיימת ומצחיקה בו זמנית – אם אני מסתכל במראה ורואה שם אותי כשהייתי ילד בתחפושת של פורים 1989, זה פסיכדלי. על אותו משקל, בכדי ליצור מוזיקה פסיכדלית באמת נדרש תחכום לא מבוטל – The Delta (מרקוס מ-X-Dream) מדגים פסיכדליה מהי בקטע Thing כאשר באמצע הקטע אפשר לשמוע (ספויילר) בכי של תינוק. הבולטים מבין אמני הדארק באוזורה 2015 הם: X-Dream, Drumatik, Electric universe, Daksinamurti. הראשונים נתנו סט שמורכב כולו מהחומרים הטובים והישנים (מי היה מאמין שעברו כמעט עשרים שנים) של האלבומים – Radio, We Created Our Own Happiness. אין ספק שמדובר ביצירות מופת קלאסיות של הטראנס הפסיכדלי, אבל חברים, השנה היא 2015, בואו נתקדם. לאחר פרץ אנרגיה יצירתית מדהימה ואחרי שישה אלבומים, לחלומות איקס נגמר הסוס. הצמד המוכשר לא הוציא אף אלבום למעט רימקסים מאז We Interface בשנת 2004.
ההיי-פיי הוא התת ז׳אנר הצעיר וההיפראקטבי של הדארק – הוא מהיר מאוד (מעל bpm150) והוא חסר כל גרוביות (אי אפשר להיות גרובי במהירויות כאלו) אין לו מרכז טונאלי ברור ובדומה לדארק הוא עמוס באפקטים הפונים בעיקר לרבדים העמוקים של הפסיכדליה האפלה והסכיזופרנית. יש כאלו שיגידו שצריך להחליף מצב תודעתי בכדי להבין את המוזיקה הזו, יתכן שהם צודקים, יתכן שהם פשוט חובבי פראנויות וסרטי אימה. הז׳אנר הזה מזכיר לי את הספיד-מטאל המתאפיין בגיטריסטים ומתופפים שרוצים לנגן כמה שיותר מהר כאילו יש קורלציה בין כישרונם של הנגנים למהירות שבה הם יכולים לנגן. כל אחד רוצה להראות שיש לו מהיר יותר. אתם מוזמנים לשמוע את הנציג הבולט של הז׳אנר הזה באוזורה 2015 – Penta.
Minimal, Tech & Techno
זמן להגשת הקינוח – עד כה נשמעתי לרוב כמו פסימיסט זעוף פנים שכמעט שום דבר לא טוב מספיק בשבילו. אולי זה הגיל והקילומטרג׳ הלא מבוטל בסצנה שהעלה את סף הריגוש, יתכן שזו האוזן השמאלית של המוזיקאי שבוחנת דברים בביקורתיות יתר.
מה שזה לא יהיה, לשמחתי עדיין קיימת שם בחוץ מוזיקה שאיך אומרים, מעיפה לי את הסכך. רחבת המשנה ״פומפי״ מבחינה מוזיקאלית הייתה מעניינת הרבה יותר לטעמי. למרות שלא השקיעו בעיצובה את כל הפאר וההדר הפסיכדלי של הרחבה המרכזית היא עדיין הייתה כמו מאהל אינדיאני חמים ומקבל שבו אפשר לצלול לתוך הביטים כשהראש זז הלוך ושוב בתנועה לא רצונית. בתכלס זו אחת מהאינדיקציות לאיכות המוזיקה כי איך שלא תהפכו את זה הטראנס משתייך למשפחה האלקטרונית המורחבת של ה-Electronic Dance Music) EDM) בדגש על דאנס, יענו מוזיקת ריקודים, וכמו כל מוזיקת ריקודים טובה היא צריכה לגרום לך לזוז. בפומפי ניתן ביטוי לסגנונות היותר מעודכנים ב-EDM – מינימל, טק, וגוונים נוספים של טכנו. אלו סגנונות המאופיינים במהירות נמוכה יותר (126-136bpm), מה שמאפשר להם להיות הרבה יותר גרוביים ו-fאנקיים. ההפקות המוזיקאליות של האמנים בתחום פעמים רבות נוטות לכיוונים אקספרמנטליים. נמצא שהסיכוי לחידושים עולה בהתאמה הפוכה למהירות. הדי ג׳יים הבולטים בסגנון שניגנו בפומפי:
Djane Katamii, Yuli fershtat, D-Nox & Beckers. היום השלישי היה הכי מטורף בפומפי. משעה 17:00 עד 22:00 כל הפסטיבל פקד את המאהל לשמוע רצף סטים מרוממי רוח של אלקטרוניקה כיפית, מגניבה ובועטת ברמות שאי אפשר היה למחוק לאנשים את החיוך מהפנים. עזבתי בלית ברירה את הרחבה רק כדי להביא משהו לשתות או ללכת לשירותים. ״המלכה הבלתי מעורערת של פומפי ושל הפסטיבל כולו היתה ללא ספק הדי ג׳יית המקומית המהממת מבודפשט – katamii.״
היא נתנה שם סט מפגר ושלטה בקהל כמו קוסמת עם מוזיקת מינימל-טק חדשנית, בעלת סאונד נושך שבתוכה מקופלת נשמה של ילדה שובבה וסקרנית. כמעט ירדו לי דמעות מהעיניים מהתרגשות כשהיא סיימה את הסט ואנשים לא הפסיקו להריע לה כשהם שולחים נשיקות באוויר ואפילו מטפסים על העמדה כדי לתת לה חיבוק. היה מרגש! אחריה בתזמון מושלם עלה לנגן יולי פרשטט המוכר גם כפרפקט סטריינג׳ר. פרשטט הדביק במיומנות את הקהל לבוקסות או יותר נכון את הבוקסות לקהל. יולי מציג בשנים האחרונות יכולות מוזיקאליות ורסטיליות ולדעתי הוא בחר שלא להשתמש בשם של פרפקט-סטריינג׳ר בכדי לאפשר לעצמו חופש מוזיקאלי. היום הזה מבחינתי היה שווה את כל התוכניה המוזיקאלית של הפסטיבל. מה שאני אוהב במינימל, טק, וטכנו הוא שהדרמות מתרחשות שם בשינויים הקטנים בתוך המוזיקה, בניואנסים, הצלילים מתפתחים לאורך הקטע באופן אורגני כמו בטבע והתיזמור מדויק וערום מרבדים מיותרים. אחרי הכל הסגנון נקרא מינימל בשל העקרונות המוזיקאליים שלו המבוססים על התפיסה שפחות זה יותר.
דברי סיכום
כמו שאמרתי, היריעה קצרה מלהכיל את כמות המוזיקה הבלתי נתפסת שהייתה שם. כותרת הכתבה רמזה לכך שאפשר לזקק את מהות הפסטיבל למשפט פשוט אחד – מוזיקה מסביב לשעון. בכל זמן, בכל שעה, שבוע שלם, מתי שרק תרצו, תבואו לרקוד, לשבת או לשבט ותאזינו למוזיקה נטו. אני שמח שנפל בחלקי להיות חלק מאומת הטראנס, אומה שאין לה גבולות טרטוריאליים, אומה סובלנית ומקבלת הנותנת ביטוי ומקום לכל פריק עלי אדמות, אומה שיודעת בעיקר לחגוג את החיים האלו ולקחת אותם לקצה, אומה המבינה שאנחנו כאן רק אורחים לרגע בעולם מדהים ביופיו ומתעתע גם יחד, הזמנה חד פעמית לראות, לחוות ולהשתתף בפאר היצירה.
לוויתן הוא מפיק, יוצר ודי ג׳י מישראל, בואו להכיר אותו מקרוב ברשת – LIVYATAN