עלילותיה של די ג’יית ישראלית בתוך עולם הטראנס הערבי

בעולמנו הגדול יש עוד כמה מקומות בתוליים שהטראנס טרם הגיע אליהם, או יותר נכון טרם השאיר את חותמו המבורך על המקומיים וחבריהם.

כיף לראות שאחד המקומות האלה נמצא ממש מתחת לאף הקולקטיבי שלנו, כאן קרוב, אצל השכנים, במקום שפעם היה הכי יפה בישראל, לדעתם של רבים וטובים. בסופש 22-25.4.2016, ממש סביב ליל הסדר התשע”ו, התרחשה בסיני אחת המחתרות המבטיחות ביותר במזרח התיכון. מבטיחה לא בשל גודלה (הקטן מדי לעומת האיכות המשובחת) אלא בשל היותה של נואיבה אחד מהמקומות היחידים בארצות ערב שבו אפשר לקיים מסיבת טראנס בחוץ, ללא הפרעה משמעותית של משטרה.

 לפני שנתיים בדיוק התרחש אותו אירוע בדיוק, Desert Dance 2014 (אפשר למצוא את עקבותיו בפייסבוק) בהרים שמעל דהב, וגם אז כמו עכשיו, משך אליו בינלאומיים מארצות שכנות כמו לבנון, ירדן, סוריה, מצרים, ערב הסעודית ודובאי.

הפעם החליטו המארגנים, גרמני אחד ושני מצרים, לערוך את המיני פסטיבל בדיונה הגדולה שבנואיבה, שרבים מוותיקי הטראנס זוכרים היטב מתקופות אחרות, שבהן היה הרבה טבע מוזיקה ושלום בסיני. סוללת הדיג’יים כללה כמה מצרים, גרמנים, צרפתי, שוויצרי, אנגלי ,ירדני אחד, ערבי סעודי, כמה היפסטרים פלסטינאים שיוצאים למסיבות בארץ ומארגנים בעצמם מסיבות מחתרת בצפון שלנו, לבנונית מגניבה אש שחיה ומתקלטת פסיי חריף בדובאי כבר כמה שנים, שוויצרית שהשמיעה סט טכנו בוקר שובר מוסכמות, ואני, שלא מוותרת ומגיעה לשם להופיע פעם שניה.

בפעם הראשונה השתתפו באירוע כ – 150 איש במשך שלושה ימים, והפעם הגיעה בערך אותה כמות של קהל, במכוניות, במוניות ובטיסות מאירופה ומהמזרח הערבי עד לשארם השיח ומשם בהסעות מאורגנות. ההתגייסות להצלחת האירוע מעוררת פלאים מכיוון שכולנו יודעים היטב, גם אנחנו היהודים שבישראל וגם אנשי הטראנס הערבים שזה לא פשוט לעשות מהפיכה שקטה באמצעות רמקולים ורמקולים משובחים מאוד יש לציין ! מערכת פאנקשיין וואן קטלנית (Funktion One) עבדה רצוף מ 12:00 בצהריים עד 6 בבוקר במשך שלושה ימים וחצי .

המוזיקה חריפה ולא מתפשרת, חדישה וקשוחה, חוצבת בהרים שמסביב, דרך הרמקולים המשובחים של מערכת הסאונד שהדהדה את האוויר הרגוע לאורך קילומטרים רבים. האורחים נפשו בחושות המפורסמות, שיושבות על קו המים ובהם התעוררנו לאור ראשון של טראנס וגלי ים אדום עדינים, כשהשמש הזורחת מציירת קווים פסיכדליים של אור ברקיע העצום הזה שאין בו אף זכר לבניין…

שווה היה לנו לבלות 8 שעות בדרכים כדי להגיע לגן עדן הזה שכל כך קרוב אלינו וכל כך רחוק תרבותית ופוליטית. באופן אישי, בפעם הראשונה ב 2014 וגם בפסח התשע”ו הרמתי את הרחבה בסטים עם חיבור כל כך עוצמתי לקהל ולמקום עד כדי כך שגם אני הופתעתי. זה מה שבכל פעם מוכיח לי שאני כדיג’יי, בסך הכל צינור למעבר אנרגיה דרכי.

תענוג לדעת שאומת השלם של הטראנס חיה גם סביבנו וכיף לראות שלמרות ההבדלים הרבים, יש בינינו כל כך הרבה מהמשותף. השאלה העולה היא האם נוכל יום אחד ליצור בינינו שיתופי פעולה לכבוד הטראנס והחיבור האנושי והאם יש איזשהו תפקיד ולו הקטן ביותר שאנחנו יכולים למלא, בתוך התנועה הגדולה של ההתנגשויות התרבותיות באיזורנו.

הטראנס קיים כבר יותר מ20 שנה במתכונתו האלקטרונית. לפני עשרת אלפים שנה היה כבר טראנס שבטי, במערות ובעמקים הכו על אבנים במקצב קבוע כדי להיכנס לאופוריה לפני שיוצאים לציד.

הסכסוך קיים כ 2000 שנה, ובמקביל די ברור שיש דמיון רב מהשוני בין שני העמים – יהודים וערבים (המון מילים דומות בשפה, שנינו כותבים מימין לשמאל, שנינו אוהבים את ארץ האבות, יש לנו אב משותף, ולפעמים יש לנו גם מבט דומה בעיניים…). לטראנס יש פור ענק על הסכסוך המקומי, והיתרון הגדול של התרבות המוזיקלית הזאת הוא הפוטנציאל העצום לחבר בין בני אדם ללא הבדל גזע דת ומין. המוזיקה האלקטרונית הזאת לא מבחינה בין אוזן ששומעת עברית כל היום לבין אוזן ששומעת ערבית.

טראנס קיים בארצות ערב, ממרוקו ועד איראן, כבר לא מעט שנים, ואנחנו הישראלים כקבוצת תרבות טראנס גדולה, לא ממש מודעים לזה. העובדה היא גם שיש קבוצות של ערבים נוצרים ומוסלמים מגניבים אש שעושים מסיבות מחתרת אחרת בצפון ובמזרח אבל משום מה אין חיבור ותקשורת עדיין בין הסצינה הישראלית לסצינה הערבית המקומית. פסטיבל הדזרט דאנס בא לבשר איזושהי תקווה שבכנות אפשר להתייחס אליה כך: אם הערבים עושים מסיבות טראנס, אז מסתבר שיש גם בצד שלהם את נציגי הדור האנושי החדש, אלה ששלום ומלחמה לא מעניינים אותם והם פשוט חיים בשביל הרגע הזה שבו יש חיבור פנימי עוצמתי לאש הפנימית, הרגע הזה שבו אנחנו רוקדים משולהבים ברחבה ומרגישים ניצחון של החיים.

כל רגע שכזה שבו המוני אנשים מרגישים מחוברים לעצמם בשלמות, מתווסף לעוד רגע ולעוד רגע ולעוד אלפי רגעים שכאלה בלבבות של בני אדם שרוקדים בכל העולם ובייחוד כאן במזרח התיכון השסוע. כי כל מה שאנחנו צריכים כאן ועכשיו זה בעצם קבוצות גדולות של בני ובנות אדם שמרגישים חיבור מלא לעצמם וחיים את חייהם בשלמות בשמחה ובהגשמה מלאה. כי הרי כל אדם שמחובר לעצמו וחי את רצונו בשלמות, בטח לא ירגיש צורך במסעות נקמה ובכאב של אחרים, ויפעל רק למען מוזיקה, אחדות, אמנות, יצירתיות ופיתוח עצמי למען עולם טוב יותר, ומי יודע אולי אלה הם באמת ימות משיח בהם יגור זאב עם כבש…

אם כך חברותיי וחבריי היקרים לטראנס ולטבע, תנו דעתכם לעניין , האם עלינו לפתוח את הלב ולתמוך ולהתעניין בקבוצות הטראנס שמעבר לגבולות ? קבוצות הראסטות הצבעוניים שבפיהם מתגלגל מבטא אחר ועיניהם נשואות אל הרמקול השמאלי בבוקר, והם מביאים משב רוח רענן של פסיי, דארק וקיק עצבני ללא פשרות , קצת מין גואה עכשווי שכזה בסיני ובמדבריות ערב…