הסרט הראשון שלי

הסרט הראשון שלי – תרבות הטראנס מתחילת שנות ה 2000

פשוט לא ידעת למה לצפות כשאתה מגיע למסיבה ואז זה היה פשוט וואו! חלק מהוואו הזה היה קשור למה שהיה בתל אביב לפני המסיבות-הניכור והגישה של האייטיז. לפני זה בתל אביב לא היה ממש נהוג לחייך אחד לשני או ולהתחבק, הכל היה בקטע קולי , קולי מידי. עד המסיבה הראשונה!

שמחים ונרגשים לספר לכם על שיתוף פעולה חדש שאנחנו מתחילים עם מגזין הטראנס הוותיק והמצויין NEWZEEK. ניוזיק הינו מגזין מודפס שהיה חלק משמעותי מתנועת המוזיקה האלקטרונית של שנות ה 2000, זהו שיתוף פעולה שדרכו נחזיר לאור העולם כתבות ומאמרים מרתקים על התקופה היפה של השנים המוקדמות של תרבות הטראנס המקומית ועל רוח התקופה (כמו שאומרים) הכי זוהרת שהייתה פה.

רוצים להגיד תודה אישית לאריק בן סימון (Dj Ericsson), גידי חובק עולם ורונן דבש ממיסדי המגזין, על הנכונות והרצון, מצפים בקוצר רוח לפנק את הגולשים שלנו בכתבות ותכנים של הטופ.

מתוך שיחה עם ישרי הלפרין, מפיק ״פצצות בדרך לסוף העולם״:

ההתנגשות הראשונה שלי עם המסיבות היתה בשנת 90’. פגשתי מישהו שהיה איתי בצבא, והוא הזמין אותי למסיבת פול מון. זה היה אחרי שחזרתי מהמזרח, אבל לא נתקלתי במסיבות אז. קצת לפני שהתחילו המסיבות התחיל העניין של הפיטריות, כולם דיברו על חוויות הפטריות שלהם, ג׳יולאנו דיבר על זה, הוא הסתובב בתל-אביב קירח ונדמה לי שעירום…

אחת מנקודות המפנה היתה כתכה ב“עיתון תל-אביב“, כפולה עם הכותרת “כימיקלים בניצנים” זה הוציא את זה החוצה, ואחר כך כבר היו הרבה יותר מסיבות, ואז גם את האימפולס והמשטרה.

החבר שהזמין אותי למסיבה היה בגואה ב 88′, כשגואה התעוררה מחדש ובגלל ה“סאמר אוף לאב״ האנגלי. מאנגליה הגיע הקטע של האקסטזי ובגואה זה לקח תפנית יותר פסיכדלית ושמחה. החבר הזה חזר לארץ עם כמה קלטות, הרים מסיבת פול מון ראשונה בארץ וזה יותר היה בקטע מוזיקלי. בהתחלה, אני זוכר שלפני המסיבה הוא שם לנו קסטה עם חיוך נצחון של “זה העתיד“, ולי זה נשמע כמו דיסקו, לא הבנתי איך דיסקו חדר להיפיות, זה נראה כמו חילול קודש, אבל הופמן אחד, אחר כך כבר שיניתי את דעתי…

החבר שלי אירגן את המסיבה עם גיא סבג ובאמצע המסיבה הראשונה הקהל דרש להחליף את המוזיקה. במסיבה השניה ככר התחילו להתחבר, וגם סבג היה קומוניקטיבי יותר. בכלל אי אפשר היה לקנות אז את המוזיקה הזאת בארץ, לסבג ולעוד כמה היו כמה קלטות וזהו. כל פעם שהיו מוצאים מישהו עם כמה דיסקים ישר היו נותנים לו לתקלט. באותו קיץ היו אולי שלוש מסיבות פול מון. מה שלא הבנתי אף פעם זה איך הטריפים הגיעו כ“כ מהר והפכו פופולרים יותר מהכדורים. היה אז טרנד כזה לקחת רק מה שטבעי – מעשנים ג‘ויינט בארץ, ואז בטיול במזרח פטריות באיים הדרומיים ולמעלה בהרים אופיום. האקסטזי שבר את הטאבו הזה, זה היה כמו לדפוק מסמר בסדנה בצופים.

כשנסענו למסיבה הראשונה היינו בשתי מכוניות, אלה היו אנשים ממלח הארץ, ומי שהיה אחראי על הסטלה שלנו הוא היום בדרך להיות רב באחד המקומות הקיצוניים בירושלים, כמו הרבה מהדור הראשון. אותו רב, שעבד באותה תקופה עם פועלים ערבים הוא זה שהכניס לשימוש את המילה קרחנה.

וככה זה נכנס לסלנג של המסיבות. בכלל, הרבה חברה חזרו בתשובה מהמסיבות, זה הפך להיות חלק מהטראנס. אחרי הנתיב הרוחני של ההופמן חזרה בתשוכה היא לא יו-טרן, אלא עוד נתיב רוחני.

היתה אז במסיבות אווירה נורא יפה, זה היה קטן – וכולם הכירו את כולם, אבל מהר מאוד זה תפס וגדל. מה שהיה יפה באיך שזה גדל זה שזה היה בלי שיווק או משהו כזה – הכל מפה לאוזן.

הגענו לניצנים, מישהו עמד בכניסה ולקח כסף, ובגלל הרוח לא שמענו שום מוזיקה בהתחלה. כשהתקרבנו, עמדנו על קצה הדיונה וראינו אולטרות ומדורה ומוזיקת בום- בום -בום: עמדנו שם רגע עם השפה פעורה לפני שהתקרבנו. אנחנו בכלל חשבנו שזה קומזיץ עם מוזיקה של בוב מרלי….

כשאני מסתכל אחורה, מה שהשתנה בעיקר זה שאז לא היתה ציפייה, פשוט לא ידעת למה לצפות כשאתה מגיע למסיבה ואז זה היה פשוט וואו! חלק מה“וואוו” הזה היה קשור למה שהיה בתל-אביב של לפני המסיבות- הניכור והגישה של האייטיז.

לפני זה לא היה ממש נהוג לחייך אחד לשני, או להתחבק, הכל היה בקטע קולי, קולי מידי. עד המסיבות הראשונות. במהלך הקיץ רצו כמה מסיבות כאלה, כשכל הקיץ הראשון היו פחות ממאה איש. במסיבה השלישית אפילו השתתפתי באירגון – הכנתי כל מיני דברים לאולטרות ועשיתי את ההזמנה, אבל מאז כבר הבנתי שלא כדאי להתעסק בארגון מסיבות. באותו קיץ עוד לא הופיעה משטרה. היתה לכולם תחושה שברגע שיידעו על זה בחוץ, הכל ייהרס. היה מין שילוב מיוחד של אנשים – של אלה שחזרו מהמזרח, אלה מהפינגווין, קצת ערסים וכאלה, וכולם הרגישו שקורה כאן משהו שחבל על הזמן, שזה העתיד.

אחת מנקודות המפנה היתה כתבה ב“עיתון תל-אביב“, כפולה עם הכותרת “כימיקלים בניצנים” זה הוציא את זה החוצה, ואחר כך כבר היו הרבה יותר מסיבות, ואז גם את האימפולס והמשטרה. עד אז זו היתה התקופה הפרה היסטורית של המסיבות. לא שיש סמים בטראנס, אכל אני מדבר על תקופה שבה היתה רק בחנות אחת בתל אביב בנגים, ולא היה כשום מקום, אולי חוץ מחנות טבק אחת, ניירות גלגול. גם לונגים גם לא היה באף מקום, היינו מציירים אותם בעצמנו. הבגדים היו אז הרבה פחות צבעוניים, אבל היה קטע חזק של לצבוע את הגוף בצבעי אולטרה. קראו לזה אז מסיבות אסיד, ועל ההזמנה היה כתוב רק פול מון.

למוזיקה לא קראו אז טראנס, היו כל מיני דברים. במטרו למשל ניגנו פעם קסטה מדטרויט, כנראה דריק מיי. במסיבה הרביעית במטרו התחיל הקטע של לשפוך מים מינרליים על הקהל. היתה אז במסיבות אווירה נורא יפה, זה היה קטן – וכולם הכירו את כולם, אבל מהר מאוד זה תפס וגדל. מה שהיה יפה באיך שזה גדל זה שזה היה בלי שיווק או משהו כזה – הכל מפה לאוזן. מי שבא פעם אחת הפך להיות חלק מהשבט והמשיך לבוא.

אחרי המסיבות במטרו היינו הולכים לעשות מין אפטר פארטי ברידינג, ושם מיקו התחיל את קריירת התיקלוט שלו. הוא היה פותח שם את הסיאט שלו ומנגן לנו מוזיקה. הלכתי לא מזמן למסיבה קטנה ופתאום היתה אותה אנרגיה, היתה תחושה של משהו שמתהווה, וגם תחושה של אנשים שעושים משהו אחר. עם כל השלטון של הקלאב, הטראנס חזר להיות אנדרדוגי שזה מקומו הטבעי. מה שיפה בעיני זה שעשר שנים אחרי שהתחיל הטראנסף הוא עדיין שומר על אותה תמימות ויופי. מה שמעניין היום זה שזה כבר חלק מהקוד הגנטי שלנו כישראלים, טראנס משוייך גם להרבה דברים אחרים, אבל גם לשמחה, ואני לא מצליח לחשוב על משהו ישראלי אחר שקשור לשמחה. 

מתוך שיחה עם ישרי הלפרין.

פורסם באוגוסט 2000
עורכים: אסף גפן ויואב קוטנר.