הרשמה לעדכונים

עדכונים על מסיבות, מוזיקה מצויינת וכל מה שטוב בטראנס הישראלי, אצליכם במייל לפני כולם!

חם בפורטל

החיוך שמתחת למסכה

אני קמה באמצע הלילה, ומחליטה שהגיע הזמן להיפרד מהעייפות, העצלות והריקבון – להתארגן, ולצאת לטבע. השעה כבר 2:30, ולמרות שהשעון הביולוגי שלי תוהה האם יש בכלל טעם לצאת עכשיו, אני עצמי יודעת שבטבע זו רק ההתחלה. אני מתחפשת במיטב מלבושיי, ונוטלת בשקט את מפתחות הרכב מהמגירה בסלון.

אני יוצאת לדרך, מקשיבה להכוונה בקשב רב – אני לבדי ברכב, ולא ארשה לעצמי ללכת לאיבוד. הנסיעה ארוכה משחשבתי, ועד שסוף סוף אני מגיעה לפניה המיוחלת אל כביש העפר – אני מבינה לאחר 20 דקות שאני והפיאט שמלפני פנינו פניה אחת לא במקום. אנחנו מתייעצים, מבינים את הטעות ומפריסים פרסה.

אלוהים יודע שאני ונהיגת שטח לא החברים הכי טובים, בעיקר כי חוש שיווי המשקל שלי רגיש לכל הטיה לא נכונה בזווית כדור הארץ שתחתיי. אבל באותו לילה הייתי אמיצה ונחושה כבר להגיע לגן העדן הנסתר. אני והפיאט מצאנו את הדרך הנכונה וגילינו שבזמן ההתברברות שלנו, השביל החשוך התמלא בשיירת רכבים מכובדת. ייתכן שרק אני הרגשתי את זה, אבל הייתה תחושה של “נעבור את זה ביחד!” באוויר, ועם כל מכשול, וכל בור, וכל שיפוע שלא מן העולם הזה, השיירה חיכתה בסבלנות ונדמה שעודדה את הרכב התורן לשרוד את האתגר. ואני? שכבר הזכרתי שנוחיותי תלויה מאוד בזויותיה של האדמה, גיליתי עמידות יוצאת דופן, בעיקר בגלל ששכנעתי את עצמי לפני כל מכשול ש”אם הפיאט המקרטעת שלפניי שרדה את הבור הזה מבלי להתפרק – מי אני שאפחד?”.

שיירת מכוניות

ואז הגעתי. ירדתי מהרכב, הבסים המרעידים מתנגנים איפושהו בין העצים. הרגשתי מוזר, להגיע למסיבת טבע לבד… בפנים מחכה כבר חברה שלי, אבל עדיין להגיע עם עצמי היה מפתיע.

נכנסתי. קשה להגדיר ‘נכנסתי’ כשהמסיבה עצמה היא בחוץ, אבל המקום היה קסום כל כך, מוקף בגבעות קטנות של טבע שסידרו לכל ההמולה פרטיות ומסתורין. אורות כחולים וסגולים של לילה ליוו אותי בין האוהלים ובין האנשים המחופשים היישר אל תוך הרחבה הגועשת. אנשים כבר היו עמוק עמוק בתוך המוזיקה והטראנס, ואני הרגשתי מעט מוזר, עצורה ולא בטוחה, מנסה לדרבן את הבסים לחשמל את העצמות ולהיפטר מהמגבלות שהמח מציב לגוף ולנשמה.

החלטתי להתמסר למצלמה, עד שאמצא את חברה שלי אני והמצלמה נהיה קרובות קרובות. צילמתי וצילמתי רק כדי לא להישאר רגע לבד. מה קורה לי? למה אני לא משתחררת? מצאתי את חברה שלי אחרי .כמה דקות, וניגשנו לאוהל שהיא והחברים שלה כבר בנו. ישבנו, צחקנו, הכרנו והעלינו את מצב הרוח

חזרנו לרחבה, הפעם כבר כל כך רציתי להתחיל להינות באמת. להתנתק. אבל זה לא קרה. משהו בפנים עצר אותי והרגשתי אבודה. “איך להשתחרר?” שאלתי את עצמי שוב. הסתכלתי בקנאה באנשים המאושרים שסביבי, מנסה לחקות את תנועותיהם – בטח אם אשחרר את הגוף, הנשמה תצטרף. אבל זה לא עזר, התנועות היו מעושות ומאולצות ולמרות שהמוזיקה טלטלה את האוזניים והרעידה את שריר הלב (מי מבינה באנטומיה, מי?!) לא הצלחתי להיפטר מהקיפאון.

חזרתי למצלמה שלי, דרך העדשה שמסתירה אותי אני יכולה להרשות לעצמי להסתכל טיפה יותר מקרוב, טיפה יותר לעומק. אני מצלמת אנשים יפים, שנותנים לי הרבה השראה והרבה תמונות טובות להראות למרצה שלי בשיעור צילום, אבל בתוך תוכי, אני רוצה לעזוב אותה ולהצטרף אליהם אל האושר. את התמונה הבאה שצילמתי בדקתי כדי לוודא שיצאה טוב ואז שמתי לב שכולם מחייכים. בתוך התמונה העמוסה כל אדם מחייך חיוך מאוזן לאוזן. נפל לי האסימון, נזכרתי איך ברגעים של אושר מן הסוג הזה, אי אפשר להיפטר מהחיוך גם אם ממש מתאמצים, הוא אמנם תופס את שרירי הלחיים אבל משחרר את אלו של המח.

אושר

החלטתי לתת לזה צ’אנס. מודה, בהתחלה הרגשתי מטופשת. זזתי בקושי לקצב המוזיקה אבל חייכתי חיוך גדול. מסרתי את החיוך שלי לליצן שקפץ מימיני, ובום! כמו מכת ברק המבט המחייך שהחזיר לי הטעין אותי בכמויות עצומות של אנרגיה, הרגשתי שאני חייבת להעביר אותה הלאה. חייכתי, עכשיו חיוך אמיתי וטהור יותר, אל שדונית קטנה וירוקה שבדיוק הסתובבה, בום! החיוך שלה הציף אותי באושר. טעונה בכל כך הרבה אנרגיות הרמתי את מבטי לשמיים וחייכתי בלי שליטה. בלי לשים לב, הגוף כבר הגיב לקצב בלי שאני אנחה אותו לעשות זאת. הרקיעות באדמה המאובקת הרטיטו בגלים מתמשכים את כל חלקי גופי, מהרגליים אל האגן, ומשם אל הבטן והגב, ממשיכים אל הכתפיים וקצות האצבעות ואז אל הראש והשיער.

החיוך שלי כבר היה טבוע עמוק בשרירי הפנים, וגם כשניגשתי רגע לאוהל להיפטר משכבת-תחפושת אחת, המשכתי לחייך לעוברים ולשבים, ליושבים ולשווים. חזרתי לרחבה והנחתי לנשמה שלי להתמזג עם המוזיקה ועם הקצב ועם האנשים ועם הטבע.

כמה טוב זה לרקוד כשתחת רגליי חול ולא מרצפות או פרקט? טוב מאוד.

כמה טוב זה לרקוד ולהריח ריח של אדמה טרייה, דשא, אקליפטוסים ושאר צמחים מכובדים? טוב מאוד.

כמה טוב זה לרקוד, וכשאני פוקחת את העיניים לראות אנשים צבעוניים מאושרים רוקדים על גבעות ירוקות בין עצים גבוהים? טוב מאוד.

כמה טוב זה להיות מאושרת? וואו. זה בהחלט טוב מאוד.

[metaslider id=10902]

4 תגובות

  1. ריגשת אותי איזה כיף זה לשמוע שמישהו שהלך למסיבת טבע פעם ראשונה הרגיש מעולה עם זה והרגיש את ההרגשה שכל אחד ואחת עברו אותה פעם
    אין יותר כיף מלרקוד בחוץ על אדמת הארץ ולא על איזה ריצפה ששוברות את הרגליים
    אשמח אם תיצרי איתי קשר אשמח לשמוע עוד על הכיף וההרגשה שאת עברת
    באמת שהעלת לי חיוך על הפנים שלי ריגשת אותי כבוד 🙂

  2. הכתבה השניה שלך שאני קורא ואת פשוט מקסימה כל כך!!!

    אני ממש מבין את ההרגשה הזאת כי היו לו מלא פעמים במסיבות שגם אני לא הצלחתי להתנתק מהחומריות שבי ואחרי כמה זמן זה כן הצליח להשתחרר ואז האושר הגיע!

    הלוואי ויהיו עוד אנשים כמוך 🙂

כתיבת תגובה

הצטרפו לקהילה

נדאג לעדכן אותכם במסיבות הכי מחשמלות והסטים של הדי ג’יים הכי חריפים. בום!