הרשמה לעדכונים

עדכונים על מסיבות, מוזיקה מצויינת וכל מה שטוב בטראנס הישראלי, אצליכם במייל לפני כולם!

חם בפורטל

הסרט שישנה את פני תרבות הטראנס בישראל

נקודת מבטו של רועי פינצי על תרבות הטראנס מראה תמונה רחבה הרבה יותר מסיקור של ז’אנר מסויים, היא מראה תמונת זהות של חלק רחב מהאוכלוסייה, שהולך והלך מאז ומתמיד למסיבות טבע, צפון, דרום, מרכז. זהו צינור שמחבר את כל העם לרחבה אחת. 

מדובר בתיעוד שנערך 3 שנים וחוקר 30 שנים של תרבות מתפתחת. 

טראנס תמיד עניין וסיקרן אנשים, מה קורה שם במסיבות האלה ביער? ולמה כולם חוזרים משם ומדברים כל הזמן על איזשהו תדר?!

היום אנחנו כבר מבינים שטראנס זאת לא אופנה חולפת, אלא זרם תרבותי שמיצג את רב העם. ישראל מייצאת אמני טראנס לכל העולם, שמות ישראלים מככבים בליינאפים מעבר לים, והקהל הישראלי הוא הקהל הכי חם ומפרגן שקיים. ובכל זאת, זה לא סוד שלמפיקים מבטלים אירועים, לפעמים ברגע האחרון ויוצרים הפסדים כספיים בסכומי עתק.

הסרט “להיות עם חופשי” מדבר על מה שכולנו חווים מאז ועד היום, לא רק חובבי טראנס. על התפתחותה של תרבות הפסיכדליה, דרך ראיונות עם יוצרים, די ג’אים ומפיקים, תיעודים נדירים של מסיבות והפקות שהן אבני יסוד בתרבות הטראנס הישראלי.

קישור לעמוד ההד-סטארט לתרומות בהפקת הסרט > headstart.co.il/project/51146

סרט על טראנס, מחאת הטראנס, להיות עם חופשי, רועי פינצי
הישיבה שהחלה את מחאת הטראנס הגדולה “תנו לרקוד בשקט”.

בכדי לשמוע קצת יותר לעומק על הסרט ועל החזון, פנינו למפיק הסרט, רועי פינצי עם כמה שאלות עומק:

ש. אהלן רועי, ספר לנו קצת על עצמך ועל הקשר שלך לתרבות הטראנס…

אהלן אהלן. אני בן 39, מתל אביב, נשוי + ילדה מהממת שאני מאוהב בה קשות, אני עובד בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע כבר 15 שנה ואני איש טראנס מאז שאני זוכר את עצמי. אפילו עוד לפני שידעתי מה זה טראנס.

״ואהבת לרעך כמוך״ – אולי הציווי הכי חשוב בתורה. בעולם הטראנס זה מתקיים בלי להתאמץ בכלל.

טראנס מבחינתי זה מלא דברים שבאים עוד לפני המוסיקה; זה אהבה לטבע, זה חיבור לאנשים, זה להיות עם המון פתיחות, סובלנות, רגישות סביבתית, ורק אחרי זה יש גם את המוסיקה. שרק עליה לבדה אני יכול לדבר שעות. היו שנים שהייתי הולך לישון וקם בבוקר עם המוסיקה הזו, אני מחובר לביט הזה בדם.

ש. מה הביא אותך לצלם סרט דווקא על תרבות הטראנס?

לפני בערך 3 שנים ראיתי פוסט שכתב עופר דיקובסקי (אופוריה) על פרויקט דוקומנטרי שהוא עבד עליו יחד עם אלון דותן. שניהם חברים המון שנים ואני לא הכרתי אף אחד מהם. אבל כשראיתי את חיבור המילים ״דוקומנטרי״ ו-״טראנס״ קפץ לי הפיוז במוח. הרגשתי שאני חייב להיות מעורב בזה איכשהו.

לא יודע מה בתוכי נתן לי את הדחיפה אבל התחלתי להרים טלפונים לאנשים כדי לנסות להגיע לאלון, ומאז התחלתי להציק לו בטלפון עד שהסכים להיפגש איתי. חצי שנה של הצקות מאוחר יותר – אלון ועופר הסכימו לשתף אותי בפרוייקט שהיה הבייבי שלהם ועד היום אני אסיר תודה על כך. בלעדיהם כל הפרויקט הזה לא היה קורה בכלל.

בהתחלה הם העבירו אלי הארדיסק מפוצץ בחומרים דוקומנטריים שצולמו בשנות ה-90 לקראת עצרת ״תנו צ׳אנס לטראנס״. היו שם דברים מדהימים, שלא פורסמו אף פעם: מסיבות, משטרות, מעצרים, ביקור בכנסת, אשר חביב, כל מה שקדם לעצרת, ועוד…
יותר מהערך הדוקומנטרי של החומרים עצמם – (תיעוד של תרבות שנמצאת בחיתולים אבל שמים לה רגליים בכל הזדמנות) – ראיתי שם את ישראל של לפני כמעט 30 שנה. וזאת היתה ישראל אחרת לגמרי; מעודנת יותר, מחוברת יותר, ונאיבית הרבה יותר.

לקח לי קצת זמן להבין שהפוקוס של הסרט הוא לא באמת על תרבות הטראנס אלא על החברה הישראלית, והשינוי התרבותי שעבר עליה בכמה עשורים האלה. שינוי שמשתקף באופן שבו אנחנו חיים זה לצד זה, רמת האמון שלנו אחד בשני, רמת האמון שלנו בהנהגה, היחס שלנו למי ששונה מאיתנו. על כל הדברים האלה מאוד בקלות אפשר לספר דרך הסיפור של הטראנס, אבל למעשה לספר על מדינת ישראל והעם היושב בה.

מהלך צילומים להיות עם חופשי

ש. לאיזה קהל (או קהלים) הסרט מיועד?

זאת שאלה שאני שואל את עצמי מהיום הראשון – האם זה סרט שמיועד לקהל אוהבי הטראנס או דווקא לאנשים שאינם בקטע. ואני חושב שיתאגר אותי יותר לעשות סרט שלא פונה רק ל״קהל השבוי״ של התרבות הזו אלא לציבור הכללי, לאנשים שבחיים לא היו במסיבה. כי בסרט שפונה לקהל שממילא אוהב את טראנס אני לא צריך להסביר מה זו מסיבה, מה מרגישים ולמה זה כלכך חשוב למי שהולך לשם.

הבנתי שהסרט הזה הוא לא באמת סרט שלי. הוא סרט של האנשים המרכיבים את התרבות הזו; כל מי שיש לו אצבע או ציפורן ביצירה של תרבות הטראנס בישראל הסרט הזה מוקדש לו באופן אישי.

אבל בשביל להגיע לקהלים אחרים אני חייב להסתכל על כל הסיפור מרחוק ולפרק אותו למרכיבים הכי קטנים – המוסיקה, הטבע, החיבור הרגשי, הלבוש, השפה, שום דבר לא מובן מאליו ואת הכל צריך להסביר וגם להיות קוהרנטי. זה הולך להיות קשה כי אנשים לא באמת מבינים את התרבות הזו ויש הרבה סטיגמות שצריך לפרק. אבל מאוד חשוב לי להנגיש את הטראנס לקהלים חדשים, לספר כמה טוב הוא עושה לאנשים.

בכלל, יש בסרט דגש מאוד גדול על הצד הטוב של התרבות הזו כי בדרך כלל יש נטייה מיד לדבר על הבעיות. אנחנו נדבר גם על הבעיות אבל אני רוצה שהסרט הזה יפתח צוהר לאנשים שקצת מפחדים אולי מהסטיגמות או נרתעים מהמוסיקה בלי שבאמת הצליחו להקשיב לה.

ראיון עם ראג'ה ראם בסרט להיות עם חופשי
מהאבות המייסדים של מוזיקת הטראנס, ראג’ה ראם.


ש. תן לנו טיזר קצר, מה הולך להיות בסרט?

אנחנו פותחים את הסרט בסצינה יפהפיה שצילמנו בפסטיבל אוזורה השנה, שם נראה את תרבות הטראנס בצורה היפה ביותר שלה, ואיך היא יכולה להיראות כשמאפשרים לה לפרוח. משם נמשיך לישראל, נספר על מה קורה בבירה הבינ״ל של תרבות הטראנס – הקשיים, הביטולים, כל הסיפור שקרה השנה עם פסטיבל דוף, המחאה החברתית, העצרת… כל זה יסופר בהקבלה לתהליך מאוד דומה שקרה כאן בשנות ה-90, וכך בעצם נרוויח מבט רטרוספקטיבי על ישראל של אז מול היום.

לאורך הסרט מרואיינים המון אנשים – בליינים, מפיקים, אמנים, וגם אנשי תרבות ורוח שלא בהכרח קשורים לסצינה. איתם אני מדבר על חוויות אישיות, סיפורים שלא תאמין שקרו במציאות, וגם על נושאים שנויים במחלוקת כמו כל סוגיית הסמים, שהיא פצצה שאף אחד לא באמת רוצה לגעת בה אבל אני חושב שהגיע הזמן לצאת מהארון גם בנושא הזה. את הסוף אני לא רוצה לגלות כרגע אבל החיבור של הכל ביחד אמור לתת תמונה פחות או יותר מציאותית על מהי תרבות הטראנס בישראל של 2020

ש. בכדי שהסרט יצא לפועל פתחתם הד-סטארט לגיוס המונים, שתף את הגולשים קצת על השקעת התקציב בהפקתו ולמה כולם חייבים להירתם לכך?

תראה, להפיק סרט ברמה קולנועית זה דבר מאוד יקר. אני לא יודע אם אנשים מודעים לכמה עבודה מושקעת בכל שנייה שהם רואים על המסך. בדרך כלל כשמזמינים ממני עבודות מהסוג הזה הכסף מגיע מראש, אבל כאן בגלל שזו היתה יוזמה שלי כל הכסף עד היום יצא מהתקציב השוטף של חברת ההפקה שלי בשלוש שנים האחרונות וזה המון כסף. עכשיו הגענו לשלב שאנחנו צריכים תקציב נוסף להשלמת הסרט ואנחנו צריכים אותו בבת אחת כדי לא להימרח עם זה עוד שנתיים. אז החלטנו לפתוח קמפיין הדסטארט.

תוך כדי ההתלבטות בעניין הזה הבנתי שהסרט הזה הוא לא באמת סרט שלי. הוא סרט של האנשים המרכיבים את התרבות הזו; כל מי שיש לו אצבע או ציפורן ביצירה של תרבות הטראנס בישראל הסרט הזה מוקדש לו באופן אישי. ומכיוון שממילא שום גוף שידור מסחרי לא הסכים לשדר סרט כזה, הבנו שיהיה הרבה יותר נכון לרתום את הקהל לסרט כבר מעכשיו.

אני חושב שאולי דווקא מתרבות הטראנס יכול לבוא הפיתרון. שאם אנשים יסכימו להפסיק לפחד וקצת יותר להכיל את הטראנס, יכול להתחיל פה איזה שינוי חברתי עדין שיכול אולי להחזיר לפחות חלק מהדברים שהלכו לנו לאיבוד.

כל אחד שקונה כרטיס לסרט הזה עכשיו מבחינתי קונה בו מנייה. והמנייה הזו תישאר איתם לנצח, הם יוכלו להראות את הסרט הזה לילדים שלהם ולספר להם איך פעם הם היו קרחניסטים.

פסטיבלי טראנס בעולם, פסטיבל אוזורה
פסטיבל אוזורה, הונגריה.


ש. באילו קשיים נתקלת בתהליך הפקת הסרט עד כה?

אולי עדיף שתשאל מה היו הדברים הקלים בהפקת הסרט עד כה, כי הכל היה קשה.

קודם כל מצאתי את עצמי מערבב את שני הדברים שאני הכי אוהב לעשות שזה קולנוע וטראנס; לא מתערבב בקלות. לצלם אנשים קופצים ברחבה זה דבר אחד אבל להוציא תוכן מעניין מהסיטואציה הזו – זו כבר עבודה אחרת.

באופן כללי לצלם במסיבת טראנס זה דבר קשה, ומורכב, ורגיש מאוד. עד לפני כמה שנים אם היית מגיע למסיבה עם מצלמה זה לא היה מתקבל בעין יפה וגם היום צריך להיות מאוד רגיש עם זה כי אתה מוצא שם אנשים במצבים מאוד חשופים ולא לכל אחד מתאים שתתקע לו מצלמה בפרצוף.

לגרום לאנשים להיפתח אליך, לאפשר לך לצלם אותם, לספר לך את הדברים הכי אינטימיים בחיים שלהם, להיחשף בפני מצלמה לגבי משהו שבדרך כלל לא מדברים עליו ולא יוצא לאור, זה גם היה קשה וזה עוד יהיה קשה בשלב העריכה כי אני מרגיש מחוייב מאוד לשמור על כל האנשים שצילמנו. לדאוג שאף אחד לא יובך, שדברים לא יוצאו מהקשרם, שחלילה לא יהיה מישהו שיצטער שנתן לי לצלם אותו, זו אחריות כבדה שיש לי מול אנשים אפילו אם הם לא חתמו איתי על שום חוזה.

ש. איזה רגעים בתהליך יצירת הסרט עד כה נגעו בך הכי חזק?

אני חושב שההשוואה התרבותית של ישראל בשנות ה-90 מול היום. פתאום לראות בעיניים כמה המדינה שלנו השתנתה, בטווח כל כך קצר של זמן זה מטורף. זה החזיר אותי לתקופה ההיא שבה הייתי ילד ואני זוכר כמעט הכל – מבחינה בטחונית היה פה קשוח אבל אני זוכר היטב את תחושת השבטיות שהיתה בין אנשים, מעין אחווה הדדית אפילו בין זרים ברחוב.

בשעה 20:00 כולם בבתים רואים חדשות ולמחרת בבוקר כולם מדברים על מה היה אתמול אצל דודו טופז. בעיני אלה סממנים של תמימות מאוד גדולה שהיתה פה אז, ברמה החברתית. ולא רק שהיא נעלמה – היא התהפכה. היום התחושה ברחוב היא של אדם לאדם זאב. היום לא רק שאין אחווה – יש יריבות. יש תחושה שאני צריך למהר לדרוך על מישהו לפני שידרכו עלי. זה מאוד קשה לי לחשוב על זה שאיבדנו את הדבר הקסום שהיה פה.

ראיון עם אשר חביב, מוביל מחאת הטראנס "תנו צ'אנס לטראנס" הגדולה בשנות ה-90.
ראיון עם אשר חביב, מוביל מחאת הטראנס “תנו צ’אנס לטראנס” הגדולה בשנות ה-90.

ש. למה הסרט הזה כל כך חשוב לדעתך בשביל התרבות שלנו?

כי אני חושב שאולי דווקא מתרבות הטראנס יכול לבוא הפיתרון. שאם אנשים יסכימו להפסיק לפחד וקצת יותר להכיל את הטראנס, יכול להתחיל פה איזה שינוי חברתי עדין שיכול אולי להחזיר לפחות חלק מהדברים שהלכו לנו לאיבוד. נשמע לך נאיבי? יכול להיות. אבל תחשוב על זה – מהם הערכים שנמצאים בבסיס הטראנס? ״ערכי הרחבה״ כמו שלימד אותי אחד המרואיינים שלי: סובלנות, קבלה של האחר (לא משנה מי הוא ואיך הוא נראה), שמחה, חופש, אהבה ללא תנאי וללא ציפייה לקבל משהו בתמורה.

כמה פעמים ראית אנשים ברחבה עוזרים אחד לשני, מושיטים בקבוק מים למישהו שמזיע או מחבקים מישהו שנפל? גם אם הם בכלל לא מכירים. אנשים רוקדים ביחד, קופצים, שמחים, לא עוצרים לשאול מי אתה ומאיפה באת, רק שמחים ביחד, זה מדהים. איפה עוד אתה רואה את זה בארץ? זה כבר לא קיים. ״ואהבת לרעך כמוך״ – אולי הציווי הכי חשוב בתורה. בעולם הטראנס זה מתקיים בלי להתאמץ בכלל.

כנסו ללינק, תתרמו והצטרפו למהפכה > headstart.co.il/project/51146

כתיבת תגובה

הצטרפו לקהילה

נדאג לעדכן אותכם במסיבות הכי מחשמלות והסטים של הדי ג’יים הכי חריפים. בום!